אור שמח על משנה תורה, הלכות שכירות ז׳:א׳

1 כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות כו': נשאלתי באחד ששכר בית מחבירו וקיבל עליו אחריות מדליקה, ואח"כ הלך המשכיר והבטיח ביתו בחברת האחריות ונשרפה הבית, מי מצי השוכר לומר כיון דלית לך פסידא דדמי ביתך את נוטל מן החברה אדעתא דא לא קבלתי אחריות. ומריש פרק הנושא דניסת הבת אף ע"ג דבעל חייב במזונותיה, שהן נותנין לה דמי מזונות אע"ג דיש לה מזונות מבעל ונאמר דאדעתא דא דאית לה מזונות ממקום אחר לא נתחייב לה מזונות, אין ראיה דגבי מתנה שאני כמובן משא"כ הכא. ונראה לי לדון, דהשוכר חייב בתשלומי אחריותה, דכמו כן שנינו בפרק הגוזל ומאכיל דף קט"ז במשנה דשטף נהר חמורו וחמור חבירו כו' ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו, בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו א"ל משמיא רחימו עלה, אלמא דהא דקיבל אחריות הוא משום דמחמת דמציל את של חבירו מפסיד חמור של עצמו ולסוף לא הפסיד את של עצמו דעלה מאליו לא מצי אמר אדעתא דא לא מחייבנא נפשאי באחריות חמורך דמצי אמר ליה מאי איכפת לך במה דמשמיא רחימו עלי, כש"כ כאן שע"י מה שנותן שכר קצבתו לחברת האחריות הרויח בתשלומי ביתו, ודאי דבזה לא נפטר השוכר מתשלומי אחריות שקבל עליו. ואין לפרש דתמן מיירי שנתייאש מכיון ששטפו נהר והרי הוא אבוד ממנו ומכל אדם דהוי הפקר ואף אם עומד וצווח, וכמו דאיתא בירושלמי שם, הניח שלו להציל את של חבירו ועלה שלו מאליו מהו מה דיימר לו נתיאשתי נשמעיניה מהדא שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתיאשתי כו' ר' יוחנן אמר חזקה מייאש הוא, וא"כ כיון דנתייאש הרי זכה מן ההפקר והוי כאחר דזכה ביה והוא כריוח דאתי ליה מעלמא ואם הוי זכיא ביה אחרינא הלא היה אבוד וכיון שעלה זכה בו הוא, דז"א דא"כ מאי מייתי מרב ספרא דשדר ליה חמרא לאריה ולא הוי אכיל דלאחרים לא היה להם חלק בחמורו של רב ספרא אע"פ שחמוריהם הוי אכיל דמן שמיא רחימו עליה, דשאני תמן דאדעתא דארי אפקרה אדעתא דכו"ע לא אפקרה וא"כ לא הוי נפיק מרשות רב ספרא מעולם, ואולי דמייתי מכש"כ דכאן כש"כ דמהפקירא קא זכי דלא מצי מיפטר נפשיה מן האחריות מי שירד להציל ומה דאיהו זכי הוי כמו דהוי זכי ביה אחרינא ועיין נמוק"י. אולם עיין בתוספות פרק אלו מציאות דף ל"א דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק דהפקר גמור לא הוי רק מחמת שאינו מצילו הוי יאוש, ויאוש לא מהני רק עד דמטי לידו דזוכה וכ"ז שלא זכה בו אחרינא הוי של בעלים, וכי עלה מאליו תו לא צריך לזכות בו וממילא הוא שלו, ועיין בנתיבות סימן רס"ב שתקע בזה מסמרות, א"כ הרי עדיין הוא של בעלים כמו שהיה ולא נפיק מרשותו ובכ"ז חייב לשלם לו חמורו דמצי א"ל מה איכפת לך במה דמשמיא לא אתינא לידי פסידא כיון דעבידנא שליחותי, כן הכא אע"ג דאנא ממצינא גוונא דלא אתינא לידי הפסד עפ"י הבטחון בחברת האחריות, אתה לא נפטרת מהאחריות שקבלת עליך, ולחלק דתמן אלו הוי זכי ביה אחרינא כשהוא עודו במים היה שלו דהוי יאוש מבעל חמור שהניחו מלהציל משא"כ כאן, זה אינו דכאן נמי אילולי הבטחון היה הבית אבוד ולא הצלתי מאומה מהשריפה ואם החברה לא תשלם האם תפטר אתה מן האחריות, כן כי משלמים במה נפטרת מאחריותך אנא קא מרווחנא ואתה תשלם מה שנתחייבת: וגדולה מזו מצאנו בפרק המפקיד דף ל"ה גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כו' והבעלים משלם לשוכר, דמוכח שם בסוגיא דפעמים בעלים משלמין כמה פרות לשוכר, דאם ראובן שכר פרה משמעון למאה יום וחזר ראובן והשאילה ללוי לצ' יום ומתה אצל לוי דנמצא דשמעון מחויב לאוקמי לראובן פרה לעשרה ימים שהם יותר מימי השאלה ללוי, והיינו משום דאין לראובן פרה למלאות הנך עשרה ימים עבור שכירותו היותר מימי השאלה, ולכן אם חזר שמעון בעצמו ושאל ממנו חייב בשתי פרות חדא תחת הך דשאלה וחדא תחת הך דשכירות יעו"ש בפרש"י, ולא מצי שמעון לומר אילו הוי קיימא הך פרה הלא לא היתה חוזרת לך רק לעשרה ימים של שכירותיך והשתא הא אית לך פרה חלוטה לעולם מן לוי השואל שמשלם לך עבור מה שקיבל אחריות אונסין ולמה אנא מחייבנא לאוקמי לך פרה לעשרה ימים, ועל כרחין דא"ל פרה אגירנא מאתך והיא מתה וחייב אתה להעמיד לי פרה אחרת כדין כל שוכר פרה סתם ועיין מחנ"א הלכות שכירות סימן ג' ומה דלוי משלם לי פרה בשביל חיוב שאלתו הוא פרה דאתא לי מעלמא ואנא ממצינא לי מעלמא בשביל שנתתי לו זכות שכירותי בפרה לצ' יום חיוב אחריות אונסין ומה איכפת לך במה דעבידנא, לגבי דילך הוי כמו דלא שאילנא ללוי ומתה אצלי, כן הכא מצי אמר אילו לא הוינא יהיבנא זוזי לחברת האחריות והיה נשרף, הלא היית חייב באחריות אונסי הבית מה איכפת לך במה דרויחנא בהדי זוזאי, אע"ג דלולא הבית לא היה נוטל הדמים מן החברה, כן תמן לולא הפרה של המשכיר לא היה לו לראובן דמים מן לוי השואל, ובכ"ז איהו חייב לאוקמי פרה למלאות שכירותו ודוק: הן דבירושלמי פרק הכותב הלכה ה' אמר ר' יוסי וצריך להעלות לו שכר כ"ז שהיא שכורה אצלו, משמע דאם מתה בינתים אצל השואל בתוך זמן השכירות ובכ"מ אינו צריך לשלם לו רק כפי מה שנשתמש בה, מ"מ כאן דשקיל לפרה מן השואל שנותן לו דמי הפרה וזה בא מסיבת שכירתו את הפרה, ולכן צריך לשלם לבעלים כ"ז שהיתה שכורה אצלו אף שמתה בינתים דהא אית ליה פרה מן פרתו של בעלים, ולא מצי אמר דמי פרתך מעלמא אתו לי, דאי הואי פרה בחיים הלא לא היה לו דמי הפרה רק הפרה היתה חוזרת בעינה לבעלים. זה נראה פשטיות הירושלמי, אבל מה נעשה דבבבלי מפורש להיפוך. ודברי הירושלמי נראה דהשאילה כל זמן משך השכירות ומצי אמר סוף סוף לאו גבך הואי רק שאולה היתה ללוי, ואם משום דהוי מחזיק טובה לך אם היתה בחיים, זה אינו דאז לא היה לך דמי הפרה רק מסיבת שמתה בתוך השאלה בא לך דמי הפרה, לכן נותן לו דמי השכירות מכל זמן משך השאלה. ובבלי לא אמר רק דעל זמן היותר על השאלה מחויב להעמיד לו פרה, ובפרה זו מנכה לו משכירותו זמן שלא היה בשכירות אצלו, ועיין מחנה אפרים הלכות שכירות בתים סימן ג' ומה שדן מפני ששלם השכירות ומזה למד לדינו שהשאיל בית השכורה, אינו במחכ"ת כאשר כתבתי במק"א, אבל גבי שוכר פרה והשאילה דעל ידי השאלה באה לו שהרויח הפרה שמשלם לו השואל, ובין כך ובין כך הלא היתה ת"י השואל בזה אינו מנכה לו משכירותו ולפי פירושי כוון לזה הירושלמי, אבל דא מוכח מסוגיין דחייב לו להעמיד פרה על משך השכירות היותר מן זמן השאלה אף ע"פ שכעת יש לו מן השואל פרה חלוטה לעולם, דאם היה הפרה בחיים לא היה לו והפרה הוי הדרא לבעלים אחר זמן השכירות, דמאי איכפת ליה במה דמרויח מן עלמא, כן נידון דידן אע"פ שהוא שמה באחריות בכ"ז לא הפסיד אחריות מן השוכר, אף ע"פ שיש לדחות בכ"ז הראיה היא חזקה, ובפרט לשיטת ראב"ד בשיטה דאם עלה שלו מאליו לא הוי הפקר ודמי לדרב ספרא יעו"ש באורך אין מקום להתעקש כלל, והדין ברור שהשוכר שקיבל אחריות משלם דמי הבית, כן נ"ל לדינא בס"ד:

2 וכל מי שממכרו בנכסיו ממכר שוכר שכירותו שכירות: פירוש דפחות מבן עשרים שאין ממכרו בנכסי מורישיו ממכר הוא הדין דאין שכירותו שכירות דלא נאמר הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לא שייך לומר דינוקא מקרבא דעתו לגבי זוזא והוי כמתנה קמ"ל דאין חילוק כיון דסוף סוף יבא לידי מעות מקרקש ליה זוזי ומפסיד נכסי דאבוה ופשוט: